האם הילד שלי שקרן? מה עושים כשילדים קטנים לא אומרים את האמת
שלח לחבראחד הרגעים המבלבלים בהורות הוא הרגע שבו הילד שלך, הפעוט או הילדה בת הארבע, מספרים לך משהו שהוא פשוט… לא נכון. את יודעת שזה לא קרה, את ראית בעיניים שלך, או שזה פשוט לא הגיוני – ובכל זאת, הם מתעקשים: "זה לא אני ששפכתי", "הבובה לקחה את העוגייה", "אני כן צחצחתי שיניים".
מאת: ספיר ים - הדרכת הורים, יעוץ שינה וגמילה מחיתולים בגישה ההוליסטית לקבוצת ווטס אפ חינמית בנושא הדרכת הורים לחצו כאן
הרבה הורים עוצרים ומרגישים מופתעים, נבגדים, או אפילו מודאגים: "למה הוא משקר? זה סימן לאופי בעייתי?" התשובה הקצרה היא – ממש לא. אבל כדי להבין את זה לעומק, חשוב להיכנס לעולם הפנימי של ילדים קטנים ולמה הם לפעמים אומרים דברים שלא קרו באמת.
שקר או דמיון? הגבול שמבוגרים לא תמיד רואים
ילדים עד גיל 5 נמצאים בעיצומו של תהליך התפתחותי שבו הדמיון והמציאות חיים זה לצד זה. הם מסוגלים לדמיין עולמות שלמים, להאמין בקיומן של פיות, לנהל שיחות עם דובון, ולספר סיפור שנשמע דמיוני כאילו הוא ממש קרה. מבחינתם – לפעמים הוא קרה.
אז כשילדה בת שלוש אומרת שהחתול דחף את האגרטל, זה לא בהכרח שקר במובן המודע שאנחנו מבינים כמבוגרים. זה תהליך נורמטיבי לחלוטין של עיבוד, פנטזיה, רצון לבדוק גבולות, וגם שמירה על קשר רגשי.
אז למה הם בעצם לא אומרים את האמת?
יש לא מעט סיבות לכך שילדים צעירים אומרים דברים לא נכונים – והן כמעט תמיד מעידות על משהו חיובי, לא שלילי.
קודם כל, הם לומדים את חוקי החברה. ילדים קטנים לומדים מה מותר ומה אסור, מה מצופה מהם, ואיך להגיב כשקורה משהו לא טוב. לפעמים הם חוששים שאם יגידו את האמת – הם יאבדו את אהבתנו או יכעיסו אותנו. וכשהילד מרגיש שהאמת עלולה לפגוע בקשר איתך, הוא עלול לבחור ב"דרך הקלה" – לומר משהו שימנע תגובה של כעס או אכזבה.
בנוסף, הם בודקים את העולם. ילד קטן עשוי לספר סיפור מומצא כדי לראות איך תגיבי, כדי לבדוק מה נכון ומה לא נכון. זה חלק מתהליך הלמידה – ממש כמו שהם בודקים מה קורה כשהם שופכים מים על הספה או כשהם דופקים עם הצעצוע על השולחן.
ובואי נדבר גם על רצון להרגיש "טוב" בעינייך. הילדים שלנו רוצים להיות אהובים, מוצלחים, "הילד הטוב". לפעמים, להגיד "לא אני עשיתי את זה" זו הדרך שלהם לשמור על הדימוי הזה – גם אם הם יודעים עמוק בפנים שכן הם שפכו את השוקו.
מתי כן מדובר בשקר מודע?
בסביבות גיל 4–5, ילדים מתחילים להבין את ההבדל בין אמת לשקר בצורה ברורה יותר. הם לומדים שאפשר "להסתיר מידע" כדי להימנע מתגובה לא נעימה, ושאפשר לספר משהו שונה ממה שקרה. גם אז – זה לא אומר שמשהו לא תקין, אלא שהמוח שלהם מתפתח.
היכולת לשקר היא אפילו שלב התפתחותי שמעיד על הבשלה קוגניטיבית: הילד כבר מסוגל לדמיין מה האחר חושב, להפעיל זיכרון, לדמיין תוצאה אפשרית, ולתכנן תגובה.
אבל חשוב לשים לב – אם שקרים חוזרים בתדירות גבוהה מאוד, במגוון הקשרים, ובצורה שנראית מתוחכמת או פוגעת בזולת, ייתכן שכדאי להתייעץ עם גורם מקצועי כדי להבין אם יש קושי רגשי שדורש התייחסות.
אז איך מגיבים לשקר של ילד קטן?
הדבר הראשון והחשוב ביותר – לנשום עמוק ולא למהר להאשים. כשאנחנו מגיבים בכעס, בביקורת או ב"מה חשבת לעצמך?", הילד לא לומד לומר את האמת – הוא לומד להסתיר אותה טוב יותר.
מה כן כדאי?
- להתמקד בקשר. במקום לחפש את ה"אשם", נסי להבין מה הילד שלך הרגיש: האם הוא פחד? התבייש? נבהל? תני מקום לרגש.
- לתאר את מה שקרה מבלי להאשים: "אני רואה שיש מים על השטיח. זה קורה. בוא נחשוב מה נעשה עכשיו."
- להזכיר שהאהבה שלך לא תלויה בהתנהגות: "גם כשאת מספרת לי משהו שלא קרה, אני פה. אני איתך. אבל חשוב לי לדעת מה באמת קרה כדי שנוכל להבין ביחד."
- לתת מודל של אמת: כשאת אומרת "אופס, טעיתי" או "חשבתי שזה שם וזה לא היה" – את מראה שזה בסדר לטעות, ושלא צריך להסתיר.
ומה לא לעשות?
- לא להפוך את זה לדרמה גדולה. כשעושים סצנה משקר קטן – הילד לומד שזה נושא טעון ומפחיד.
- לא לשים תווית – "אתה שקרן" היא אמירה שעלולה להיכנס עמוק ללב ולהשפיע על הדימוי העצמי.
- לא לחקור כמו בלש – תיחקור יתר מעורר חרדה וסוג של מאבק. עדיף לעזור לילד להרגיש בטוח לספר את האמת.
לסיכום:
כשילד קטן "משקר", זה לא מעיד על בעייתיות – זה סימן שהוא לומד, מתפתח, מתמודד עם רגשות, ומנסה להבין איך העולם הזה עובד. התפקיד שלנו כהורים הוא ללוות אותו בתהליך הזה בסבלנות, באמפתיה, ובהבנה, ולבנות בסיס של אמון וקשר שיאפשר לו לדבר איתנו גם כשתהיה לו אמת קשה לומר.
אם נזכור ששקר בגיל הרך הוא שלב, ולא תכונה – נוכל להגיב אליו בצורה שמחזקת את הילד שלנו, ולא מרחיקה אותו.
