גיל שנתיים הנורא? לא כל כך...
שלח לחברמכירות את זה כשהקטנטנים שלנו משתטחים באמצע הקניון בבכי? שהם מתעקשים לעשות "לבד" דווקא כשאנחנו כבר מאחרות לעבודה? הכתבה הזאת בדיוק בשבילנו...
מאת: בילי לסקר יועצת ומדריכת הורים בשיטת אדלר, בעלת תואר B.Ed בחינוך ו-B.A במנהל עסקים
כולנו מכירים את משבר ההורות הראשון:
התינוק נולד ואנחנו חדשים במקצוע, לרוב התקופה הראשונה מתאפיינת בחששות, חוסר וודאות שאליהם מתלווים חוסר שינה, בכי ועבודה קשה...
אט אט אנחנו לומדים להכיר ובעיקר להתאהב בתינוק שלנו וגם הוא מהר מאוד לומד לזהות אותנו והתלות שלו בנו היא אנסופית, התינוק מזדהה הזדהות מוחלטת עמנו, הוריו, הדמות הראשית שמטפלת בו ומספקת לו את כל צרכיו הרגשיים והפיסיים.
אנו מרגישים כאילו מאז ומתמיד היינו שם! ההורות נולדה בשבילנו ואף אחד לא יכול יותר ללמדנו דבר שאנו לא יודעים בנוגע לתינוק האהוב שלנו, המאהב הקטן שלנו שרק מחכה שנחייך אליו, נדבר אליו, נשוויץ בו ונבקש ממנו להראות לכולם מה הוא כבר יודע לעשות והוא רק רוצה לרצות אותנו שנהיה הכי גאים בו.
ואז זה קורה!
בוקר אחד אנחנו מתעוררים ומישהו אחר, לא הילד המתוק, החייכן והמרצה שלנו מתעורר, אלא מישהו אחר נמצא שם בתוך הגוף הקטן והמתוק שלו.
הוא מזעיף פנים, מסרב לשתף פעולה כמקודם, מסרב לצחצח שיניים, לא רוצה ללבוש מה שבחרנו עבורו ואחרי דין ודברים נבחרו הבגדים לשביעות רצונו אבל אז הוא רוצה להתלבש לבד!
הגוף הזעיר שלו והיכולת המוטורית שלו עדיין לא משדרים בהלימה לרצונותיו ולמחשבות שלו. הכל בעצמו! הכל לבד!
וכך יום יום, אנו נתקלים במצבים שונים ומרובים בהם גם הילד יוצא מתוסכל אבל גם אנחנו עומדים בסיטואציות חדשות מולם אנו ניצבים, נבוכים וחסרי אונים.
אז מה קורה מבחינה פסיכולוגית?
- תהליך הספרציה
- תהליך המובחנות
חשוב שנבין, החל מגיל שנה מתחילים להתרחש שני תהליכים שנמשכים כל חיינו בהם הפעוט מנסה לייצר זהות אישית נפרדת
- תהליך ההיפרדות בו הילד מתחיל להבין שאנחנו והוא הם שני יישויות נפרדות!
- תהליך המובחנות בו הילד מנסה להבין "מי הוא" בעולם הזה
בעקבות אלה מתחיל ה"מרד"
מוטורית- התינוק, הילד שלנו מתחיל להבין ולהרגיש שיש דברים שביכולתו לעשות בעצמו, לבד בלי להיות תלוי במבוגרים.
ורבאלית- מבחינה ורבאלית, אוצר המילים שלו גדל מיום ליום וכך גם התקשורת שלו, הוא מסוגל להביע את מחשבותיו ורגשותיו. בעצם מבחינת הילד הוא מתחיל תקופה חדשה ומסעירה.
מדוע חשוב לסייע לילד לממש את עצמאותו?
איזה אדם בוגר היינו רוצים שהילד שלנו יהיה? (בין היתר)
- בעל דימוי עצמי חיובי
- בטוח בעצמו
- בעל יכולת ליצור קשרים חברתיים
כל התהליך של יצירת המובחנות ובניית ה"אני" של הילד מתרחש בתוך החלל החברתי בו הילד גדל וככל שיחווה בשלב משמעותי זה חויות טובות, תמיכה, תגובות מכילות, אוהבות ויחד עם זאת ברורות - כך נקודת המוצא שלו במסע ארוך לעבר הזהות העצמית תהיה טובה יותר.
לא לשכוח, זהו שלב של עיצוב האישיות ועיצוב היחסים שלנו.
אז עם מה אנחנו בעצם מתמודדים?
שתי סיטואציות מרכזיות בהן עלינו לדעת כיצד לנהוג:
1. כשהילד נכנס להתקף זעם ובכי
מדוע הילד מגיע להתקף זעם בכי היסטרי, שכיבה על הרצפה וכדומה?
פעמים רבות הילד מנסה את יכולותיו, הוא בטוח שהוא כבר יכול הכל בעצמו ולא רוצה עזרה, רוצה להתלבש בכוחות עצמו, לנעול את הנעליים ולשרוך שרוכים וכו' וכו', אבל אז הניסיונות הרבים כושלים (שלא לדבר על הסבלנות שלנו) והילד מתוסכל מאוד מחוסר היכולת שלו והדבר מביא להתפרצות של זעם, תסכול שמתבטא בדרכים שונות.
כך גם אם אינו מצליח לבטא במילים (כשאוצר המילים שלו עדיין מועט וגם יכולת הביטוי שלו) את רצונותיו ו/או רגשותיו.
גם זה עשוי להביא לתסכול רב שפעמים רבות מתבטא בהתפרצות של בכי, צעקות , נשיכות, יריקות וכו.
כך גם אם אינו מצליח לבטא במילים (כשאוצר המילים שלו עדיין מועט וגם יכולת הביטוי שלו) את רצונותיו ו/או רגשותיו.
גם זה עשוי להביא לתסכול רב שפעמים רבות מתבטא בהתפרצות של בכי, צעקות , נשיכות, יריקות וכו.
מה לעשות?
- דוגמה אישית חיובית – גם אם זה מכעיס, מרגיז ומאוד מקומם, עלינו ההורים לתת דוגמה אישית כיצד מגיבים כשכועסים: ילדים נוהגים לחקות את הוריהם ולכן יש לשים לב לנקודה
-
כשמגיע בכל זאת התקף זעם, אי אפשר להתעלם.מצד אחד הילד אומלל ומצד שני התנהגות זו איננה מקובלת עלינו. אפשר להבין את רגשותיו ולשקף לו אותם בצורה מילולית: "אני מבינה שאתה כועס", "ראיתי שניסית לשרוך את השרוכים בעצמך וזה מתסכל ומרגיז כשלא מצליחים" – לא לזלזל ברגשותיו ו/או לבטלם ב"לא נורא שלא הצלחת.." בעיניו זה נורא, אתם יכולים לקבל את הרגשות ולא את ההתנהגות שמלווה את התסכול.
- חלק מהילדים בשעת תסכול זקוקים לחיבוק.
- חלק מהילדים רוצים לשמוע שגם אתם מתוסכלים לפעמים "גם אמא לא תמיד מצליחה הכל...לדומה... וזה ממש מתסכל ומעציב..".
- היו ברורים במה מותר ומה אסור – כשלכם זה יהיה ברור כך גם יהיה לילד.
- כשהילד משתטח וצורח באמצע הסופר – זכרו זה קורה לרובנו, זה לא אומר עלייכם דבר, הישארו שלווים, אל תאיימו סתם, אמרו לו שאתם לצידו וממתינים שיירגע. אם יבין שהוא אינו משיג כך דבר, הוא יחדל גם מכך – ותמיד זכרו גם אם אינכם מסכימים עם ההתנהגות, אתם תמיד שם עבורו.
2. כשהילד לא משתף פעולה
ישנם מצבים רבים במשך היום, בהם היינו שמחים שהילדים ישתפו אתנו פעולה: צחצוח שיניים, התארגנות ביציאה מהבית, מקלחות, משחק עם חברים בצורה יפה, החלפת חיתולים, סידור צעצועים ועוד ועוד.
כשהילד מנסה את כוחו הוא בודק בעצם מה ישיג לו רווח והיכן הוא יכול לממש את רצונו. הילד לומד מה מצליח לו ומה לא בעיקר לפי תגובת ההורים.
רבים מאתנו מגיבים בעוצמה ובתקיפות להתנהגות שלילת וכך בעצם אנו משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה.
הילד שלומד שהצליח "ללחוץ" לנו על נקודה רגישה, הצליח למשוך את התיחסותינו ותשומת ליבנו.
רבים מאתנו מגיבים בעוצמה ובתקיפות להתנהגות שלילת וכך בעצם אנו משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה.
הילד שלומד שהצליח "ללחוץ" לנו על נקודה רגישה, הצליח למשוך את התיחסותינו ותשומת ליבנו.
אז מה כדאי לעשות כדי להשיג את שיתוף הפעולה של הילד?
- כשאנו נתקלים סיטואציות בהן אין לנו אפשרות להתעכב ולאפשר לילד "לממש את עצמאותו" (ממהרים לפגישה בבוקר וכו') נגיב בהחלטיות ובצורה ברורה ורגועה. מה יקרה אם..., הילד מבין שרווח לא ייצא לו מההתנהגות השלילית ויש סיכוי רב יותר שיחדל. כדאי מראש לצפות מצבים אפשריים ולשתף את הילד- אם לא תצחצח שיניים לא תקבל מזון שאתה אוהב... אם לא תסדר את הצעצועים זה יגזול ממני זמן ולא אוכל לספר לך סיפור לפני השינה.
- לבחור את המלחמות שלנו מראש – יש דברים כמו בטחון ובטיחות שבהם אין פשרות, ולכן שם נתעקש לעומת מקרים בהם אפשר להרפות ולאפשר לילד להתנסות ביכולותיו (לאכול בידיים?)
- אפשרות בחירה – במקרים בהם הילד רוצה לבד, מומלץ לתת לו את חווית הבחירה ולאפשר לו לבחור מתוך שתיים שלוש אופציות מקסימום (בגדים בבוקר, ארוחת ערב וכדומה) זה מאפשר לילד להתמקד ונותן לו תחושה של שליטה!
- חוק החילוף – שלך שלי, שלי גם שלי... הרבה פעמים כשמגיעים חברים אנו דוחקים בילד לחלוק בדברים האהובים ששייכים לו. הנימוס אינו מחייב בגיל זה. עודדו ושוחחו עם הילד לחלוק בצעצועיו אך זכרו שהוא לא חייב, אפשרו לו להחליט במה הוא מסכים לשתף ובמה לא!
- זכרו שכל אחד ובוודאי הילדים רוצים לחוש שייכות. ככל שירגישו, אהובים, נחוצים ויכולים, כך יזדקקו פחות ופחות להתנהגויות מפריעות, הדבר יעלה את תחושת הערך שלהם, זקוקים להם, נעזרים בהם, מתעניינים בהם, אוהבים אותם והם משמעותיים וחשובים!
- עידוד- לא לשכוח לעודד אתם כשהם מצליחים, אך בעיקר כשהם עושים מאמץ- הדבר יאפשר להם ללמוד שגם המאמץ משתלם גם אם לא תמיד מצליחים!
- אמרו לעצמכם כל הזמן – זה בדיוק הגיל! וזה סימן ש הוא מתפתח ממש בצורה תקינה.
