סיפור הלידה של אמה
שלח לחבר
ביום שלישי האחרון, 3 באוקטובר בשעה שתיים בבוקר ירדו לי המים. ארבע שעות קודם לכן שמתי בתיק את המטען של הפלאפון, מצלמה + מטען ודברים אחרונים ששכחתי. אמרתי לבעלי שהלילה זה הלילה. (נכון, אמרתי לו את זה בכל לילה בשבוע האחרון אבל באותו הלילה הרגשתי ממש שזהו הלילה). בספר "טבעי ללדת" היה כתוב שכשיורדים המים והם נקיים, צריך להתארגן בלי לחץ ולנסוע לבית חולים. התקשרתי לרופאה שביקשה שאחכה לצירים. בשתיים וחצי התחילו צירים תכופים. כל שבע דקות ציר ואח"כ כל חמש דקות. בעלי ואמא שלו התחילו לעשות סנדויצ´ים והחלטנו לנסוע לבית חולים. בית החולים "מאונט סייני" (הר סיני שבמנהטן), נסיעה של שעה מברוקלין אבל באמצע הלילה הכבישים היו ריקים ובחמש וחצי בבוקר כבר היינו בבית חולים, יחד עם חמותי. בשש כבר הייתי בחדר לידה עם פתיחה של שני ס"מ אבל צוואר קצר. היא כבר ירדה לה לגמרי למטה. מה שהרגשתי כבר בשבועות האחרונים. לפי דעתי זה בזכות חליטת תה הפטל שהקפדתי לשתות. באיזשהו שלב הצירים התחילו להיות ממש חזקים וביקשתי אפידורל למרות שרציתי ללדת בלי. שניה אחרי שהאפידורל התחיל להשפיע הגיע הציר החזק מכולם. הגיע עד הספרה 12 והיה ארוך, הסתכלתי על המוניטור ושמחתי שלקחתי את האפידורל בזמן. עד הציר הזה התמודדתי עם הצירים בעזרת נשימות לבטן, נשימות שמנפחות את הבטן ולא כאלה שמרימות את הכתפיים. מידי פעם נכנסה לחדר לידה הרופאה הגניקולוגית שלי, זו שהבטיחה לי בתחילת ההריון שתהיה איתי בלידה ושהיא נמצאת בכל הלידות של המטופלות שלה. חייבת להודות שבמהלך ההריון הייתי לגמרי סקפטית בעניין הזה ולא ממש האמנתי שתגיע בזמן. באחת וחצי בצהריים היא נכנסה לחדר לידה והודיעה לי שיש לי פתיחה מלאה, התיישבה ליד הרגליים שלי, על המיטה ואמרה לי "בואי נתרגל לחיצות". התחלתי לתרגל איתה לחיצות, תוך כדי זה שאני לא מרגישה כלום בזכות האפידורל.
